פסק-דין בתיק ע"א 3234/04

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט ג' ברק), מיום 30.6.04 (ת"א 5429/01), שדחה את תביעת המערערים לתשלום תגמולי ביטוח בסך 689,527 ש"ח בגין פריצה לחנות שבבעלותם.

1.         רקע

(א)                במועדים הרלוונטיים לתביעה היו המערערים בעלים של שתי חנויות לממכר נעלים ובגדי ספורט; האחת בצומת ביל"ו (להלן: " החנות בצומת ביל"ו") והשנייה ברחוב אחוזה ברעננה (להלן: " החנות ברעננה"). החנות ברעננה נסגרה ביום 1.2.2001. המשיבה היא חברת ביטוח אשר ביטחה את המערערים בתקופה שתחילתה ביום 24.9.00 וסיומה ביום 30.9.01 בפוליסה המכונה "בית עסק" שכללה ביטוח למקרה פריצה (להלן: " הפוליסה").

(ב)                בלילה שבין יום 8.10.00 ליום 9.10.00, ערב יום כיפור, נפרצה החנות בצומת ביל"ו ורכוש שהיה בה נגנב (להלן:" אירוע הפריצה"). המערערים פנו למשיבה ותבעו פיצוי בגין נזקי אירוע הפריצה על-פי הוראות הפוליסה. המשיבה הסכימה כי אירוע הפריצה הוא מקרה ביטוח כמשמעותו בפוליסה וכי היא חבה בתגמולי ביטוח בגינו. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בעניין היקף הנזקים שנגרמו באירוע הפריצה, אך המשיבה הסכימה לשלם למערערים, ואכן שילמה, את סכום תגמולי הביטוח שעליו לא חלקה 236,310 ש"ח.  אשר ליתרת הסכום שבמחלוקת הגישו המערערים את תביעתם לבית משפט קמא. 

(ג)                  עיקר המחלוקת נגע לכמות המלאי שהייתה בחנות בצומת ביל"ו ערב הפריצה. בכתב התביעה טענו המערערים כי נזקי אירוע הפריצה על פי חוות דעת שמאי אינדיפנדנט אופניון בע"מ הם: 578,567 ש"ח בגין חוסר במלאי, 20,398 ש"ח בגין נזק לציוד ו - 13,817 ש"ח בגין שונות. לאחר ניכוי סכום הנזק שבו הכירה המשיבה הסתכמו נזקי המערערים ב- 366,472 ש"ח ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד ליום הגשת התביעה הוא עלה לסכום כולל של 389,527 ש"ח. נוסף על כך תבעו המערערים סך 300,000 ש"ח בגין נזקים של אובדן הכנסה והפסד לקוחות שנגרמו להם מהפרת הפוליסה על ידי המשיבה. המערערים העמידו את תביעתם על סך 689,527 ש"ח.

(ד)                בכתב ההגנה טענה המשיבה כי הסכום ששילמה למערערים כיסה את מלוא נזקיהם מאירוע הפריצה, כאמור בדוח שמאי שמינתה לבדיקת הנזק. משלא הפרה המשיבה את תנאי הפוליסה אין גם מקום לתביעת הפיצויים שהגישו המערערים.

(ה)                הצדדים הסכימו כי שווי המלאי בשתי החנויות יחד ערב הפריצה היה כ - 919,000 ש"ח. כמו כן הסכימו כי לאחר הפריצה נותר בחנות בצומת בילו מלאי בשווי 132,246 ש"ח. המחלוקת התרכזה בשאלה מה היה שווי המלאי בכל אחת מהחנויות, כאשר לטענת המערערים בחנות ברעננה היה מלאי בשווי 208,719 ש"ח ויתרת המלאי הייתה בחנות בצומת ביל"ו, בעוד שהמשיבה טענה שבחנות ברעננה היה מלאי בשווי של כ - 550,000 ש"ח והיתרה בחנות בצומת ביל"ו.  כל אחד מהצדדים תמך את עמדתו בחוות דעת של שמאי מטעמו. סוגיה זו היא שהובאה להכרעתו של בית משפט קמא.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בדבר העברת נטל השכנוע אל המשיבה להראות כי חל סייג בפוליסה הפוטר אותה מחבותה למערערים, וקבע כי " על התובעים להוכיח בראיות את שיעור הנזק והעובדות השייכות לקביעת שיעור הנזק" (סע' 5(ב) לפסק-הדין). בית משפט קמא מיקד את המחלוקת בשאלת זכאותם של המערערים לתגמולי ביטוח נוספים בגין שווי המלאי הגנוב.

(ב)                בית משפט קמא קבע כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי לקבלת תביעתם מפני שהעדויות שאותן הביאו לא ביססו את הנזק שטענו לו. כך למשל אמר בית המשפט על עד המערערים מר גלעדי: " עדותו וחוות דעתו של מר גלעדי הן שטחיות, בלתי מבוססות ומובאות מכלי שני..." (סע' 12(ז) לפסק-הדין). על  עדותו של עד המערערים מר סרגני נאמר: " לא אוכל לסמוך על עדותו ועל חוות דעתו כדי לקבוע כי על ידי ראיות אלו הצליחו התובעים להוכיח סכומי הנזק אליהם מתייחס מר סרגני..." (סע' 13(א) לפסק-הדין) . אמנם בית משפט קמא גם לא קיבל חלק מעדויות המשיבה מחמת קשיים ראייתיים, אך לא ראה בעצם הדחייה האמורה כדי לסייע למערערים בהרמת הנטל שבה כשלו.

(ג)                  לפיכך דחה בית משפט קמא את התביעה הן בגין הסחורות שנגנבו הן בגין פיצויים עקב הפרת תנאי הפוליסה וחייב את המערערים לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

3.         טענות המערערים (המשיבים שכנגד)

(א)                המערערים חוזרים לפנינו על טענותיהם בבית משפט קמא ומוסיפים וטוענים שבית משפט קמא התעלם מהראיות שהביאו לתמיכתן.

(ב)                המערערים טוענים שבית משפט קמא לא נתן את המשקל הראייתי הראוי לספירת המלאי שנערכה ביום 12.10.00 (יומיים לאחר אירוע הפריצה) בחנות ברעננה (להלן: " ספירת המלאי"), בחלקה על ידי המערערת 2 והשמאי גפן מטעם המשיבה (להלן: " השמאי גפן") ובחלקה על ידי המערערת 2 בלבד שכן השמאי גפן נאלץ לעזוב בטרם הסתיימה. לפי עדות המערערת 2, נותר בחנות ברעננה  מלאי בשווי 208,719 ש"ח בלבד. השמאי גפן בעדותו טוען כי בחנות נותר מלאי בשווי 550,000 ש"ח. בהעדר ראיה כתובה המוכיחה אחרת ומבלי שהשמאי גפן נתן הסבר בעדותו מדוע קבע כי לאחר הפריצה נותר בחנות ברעננה מלאי בשווי 550,000 ש"ח כאשר בספירת המלאי נספר מלאי בסך 208,719 ש"ח בלבד, לא היה מקום לדחות את גרסת המערערת 2. בית משפט קמא תחם המחלוקת בקביעת שווי המלאי שהיה ערב הפריצה בחנות ברעננה, ומשכך עדות המערערת 2, שניהלה את החנות ברעננה היא הרלוונטית לעניין ולא היה מקום לדרישת בית המשפט שגם המערער 1 ייתן עדותו. בית משפט קמא לא דן בטענה שבנסיבות המקרה דנן התנהלות משרד השמאים מטעם המשיבה הייתה חסרת תום לב ולפיכך לא קבע כי יש להעדיף על פניה את ספירת המלאי מטעם המערערים ולקבל תביעתם.

(ג)                  עוד טוענים המערערים כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא שדחה את  חוות דעת השמאי מתתיהו גלעדי (להלן: " השמאי גלעדי") בשל היותה מבוססת על נתונים חשבונאיים שקיבל ממשרד רו"ח אמיר שלו (להלן: " רו"ח שלו"), הלכה פסוקה היא כי מומחה רשאי להסתמך על דוחות של מומחים אחרים ותוצאות בדיקות שנערכו על ידם בהכנת חוות דעת, כל שכן כשגם רואה חשבון ממשרדו של רו"ח שלו הובא לעדות. עוד טוענים המערערים כי לא היה מקום להפחית ממהימנות עדותו של השמאי גלעדי משום שאינו רואה חשבון שכן תפקידו במקרה דנן היה להסיק מסקנות לגבי שווי המלאי ולכך נדרש שמאי ולא רואה חשבון.

(ד)                כמו כן טוענים המערערים כי לא היה מקום לדחות חוות דעתו של רו"ח דוד סרגני (להלן: " רו"ח סרגני") בנימוק שהסכומים המופיעים בחוות דעתו לא נקבעו על ידו, שכן גם כאן, כמו בעניין השמאי גלעדי, בהתאם להלכה הפסוקה רשאי מומחה להסתמך על דו"חות של מומחים אחרים ומסקנות שנקבעו על ידם, מה גם שהסכומים נקבעו על ידי רו"ח הברמן, שותפם למשרד של רו"ח סרגני ורו"ח שלו.

(ה)                לעניין הנזקים שנגרמו עקב אי תשלום תגמולי הביטוח להם זכאים המערערים לגרסתם, המערערים טוענים כי נזקים אלו והיקפם הוכחו על ידם באמצעות עדותה של המערערת 2 וחוות דעתו של רו"ח סרגני, והיה על בית משפט קמא להכיר בהם.

(ו)                  המערערים מוסיפים וטוענים לעניין העברת נטל השכנוע מהמערערים למשיבה כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא בעניין זה המשיבה כן טענה לתחולתו של סייג לחבותה, מכוח סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981, ס"ח 1005 (להלן: " חוק חוזה ביטוח") שעניינו מרמה בתביעת תגמולים. משכך נטל הוכחת מעשה מרמה על ידי המערערים עובר למשיבה, ואין בראיות אשר הביאה המשיבה בפני בית משפט קמא בכדי להוכיח זאת. מכיוון שהמשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה היה על בית משפט קמא לקבל תביעת המערערים.

(ז)                 בתשובה לערעור שכנגד (הנוגע אך ורק לשאלת שיעור ההוצאות) טוענים המערערים כי יש לדחותו בשל איחור בהגשת עיקרי הטיעון מטעם המשיבה, שכן אלו לא הוגשו ארבעה עשר ימים לפחות לפני מועד הדיון בערעור בהתאם לתקנה 446 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " תקנות סד"א"), והסנקציה לכך היא דחיית הערעור.